כבר לא עלה נידף

כבר לא עלה נידף

       

 כבר לא עלה נידף

 

את אותו לילה קשה, לפני כשנה, אורלי לא תשכח לעולם. זה היה יום שישי, בסביבות אחת וחצי בלילה, כשבנה בן ה-17 שיצא לבלות עם חברים לא ענה לה בטלפון הנייד. עוד ניסיון ועוד ניסיון, ובמקום לשמוע את קולו המרגיע השיחה עברה שוב ושוב לתיבה הקולית.

 

“חשבתי שאני משתגעת. נכנסתי לטרנס, התקשרתי לכל החברים שלו, לכל מי שהיה לי את המספר שלו ויכול היה אולי לדעת איפה הוא, פשוט הצקתי למספר גדול של אנשים, כשפשוט לא היה לי איכפת מה השעה ומה בעצם אני עושה. אני חושבת שבעקבות הלילה הזה הבנתי איפה אני נמצאת ועד כמה אני צריכה לעשות שינוי”.

 

ללימודים בבית הספר למאמני תזונה NCS הגיעה אורלי, מתוך ההבנה העמוקה הזו לגבי רצונה הגדול בשינוי. “רציתי להשתנות. ידעתי שיש אסימונים שצריכים ליפול, שדברים חייבים להתנהל אחרת כדי  שהחיים שלי יהיו יותר פשוטים והאם יש לנו בכלל שליטה על החיים. לקחתי הכל קשה, הייתי חרדתית, דאגתי על כל דבר ולא ידעתי לשחרר”.

 

למשל?

“הקשיים של בני הבית הפכו לקשיים שלי והייתי חסרת אונים, זה בעצם הסיפור. רציתי ללמוד ולהתפתח, לא בגלל עניין התזונה והשמירה על המשקל. חיפשתי את האימון, הקואוצ’ינג, כי רציתי לטפל בדרך שבה התנהלתי. הרגשתי שאני חייבת למען המשפחה לשחרר לחצים ולתת להם לצמוח”.

 

בשנה שעברה נרשמה ללימודים בבי”ס NCS. “בשיעורים הייתי פשוט יושבת, בהקשבה מלאה, ומשיעור לשיעור התחילו לרדת לי האסימונים. הלימודים פתחו לי אפיקים, למדתי על הנפש, העשייה, הנתינה. על ידי שאילת שאלות והתבוננות עצמית שיחררתי עכבות והרגלים שהיו איתי במשך שנים”.

 

במהלך הקורס, אורלי נזכרת, העביר ד”ר צבי פוס שיעור על התמודדות עם דאגה, מה שהפך לחוויה חזקה מאוד עבורה. “פתאום הבנתי שאני פשוט עושה דברים לא הגיוניים. עשיתי אימון עם צביקה מול כל הקבוצה, וסיפרתי לו על האירוע ההוא בלילה כשניסיתי להתקשר לבן שלי באחת וחצי בלילה. הוא שאל אותי שאלות מנחות, איך אני מתמודדת עם הלחצים וכדומה, ותוך כדי השיחה הבנתי שאני צריכה לשחרר, לקחת נשימה עמוקה ואורך רוח כדי להרגיע ולא להטריף את כל העולם. בעצם הבנתי שעוד אנשים נמצאים על הגב שלי, ושאם אם אני משחררת אותם אני בעצמי אהיה יותר משוחררת וחופשייה”.

 

וזה כבר קורה?

“בהחלט. כולם סביבי רואים ומרגישים שבעקבות הלימודים אני יותר משוחררת, נעימה, פחות אגרסיבית. אני שלווה, והרבה אנשים סביבי שמחים על השינוי בי. הנה, הבת שלי השתחררה מהצבא והיא נופשת בחו”ל, לבד. בעבר לא הייתי מסוגלת לזה לשחרר אותה ולהיות שקטה עם נסיעה כזו. אבל עכשיו, כשהיא רצתה לנסוע ובאה וסיפרה לי, אמרתי לה נסיעה טובה ולהתראות”.

 

אורלי מתארת את החוויה החיובית המשמעותית של לימודים בבית הספר כחלק מקבוצה. “זה לא פשוט לבוא לקבוצה שלא מכירה אותך. אבל מה שקרה הוא שבמהלך הקורס החברים האחרים מתקרבים אלייך וכולם ביחד מעודדים לשינוי, אנשים אוהבים אותך ומקבלים אותך כמו שאת, עם הבעיות והתסכולים, ונותנים לך להרגיש הכי טוב בעולם”.

 

איך היית מסכמת את השינוי שחל בך בזכות הלימודים?

“פשוט מאוד. למדתי לקבל את עצמי. להיפטר מהביקורת העצמית, אני כבר לא מתעסקת עם עצמי, זה מי שאני וככה אני, וזהו. אני פחות מתרגזת, פחות כועסת ודואגת. אתה יודע מה? אני מרגישה שמעלה נידף, או אולי מעץ נבול, הפכתי להיות פרח ועץ עם פירות וענפים”.

 

בחודש ספטמבר האחרון אורלי סיימה את הקורס ובימים אלה היא עוברת קורס הסמכה, יחד עם דפנה פוס. כבר היום, תוך כדי קורס ההסמכה, היא מעבירה אימונים ביחסים בין הורים לילדים, נהנית ומרגישה מצליחה. “אנשים מאוד נהנים ושולחים לי סמסים, אומרים שאני גורמת להם לחשוב. זה אושר גדול, אני מרגישה שזו שליחות, לתת לאחר ולעולם את הידע שאת קיבלת, לחלוק עם המתאמן את האפשרות לשנות הרגלים”.

(תמונה: פליקר)